בעברית ישנם שלושה סוגים עיקריים של משפטים – המשפט הפשוט, המשפט המחובר והמשפט המורכב. כתיבה עשירה מתאפיינת בעירוב של סוגי המשפטים, ולא – הקורא ישתעמם.

בבואנו לכתוב עלינו לנטוש את לשון הדיבור, שהיא נמוכה מהלשון הכתובה מבחינת המשלב. קודם כול יש לזנוח מילים לא תקינות, כמו מילות סלנג. מובן שמותר

ברוב השפות משתמשים בסימני פיסוק, שתפקידם להפריד בין המילים בתוך המשפטים ולהפריד בין משפט למשנהו. מטרת סימני הפיסוק להקל על הקריאה, ואם השימוש בהם אינו

לשון המקרא שזורה בעברית של ימינו, ומשפיעה עליה מבחינת תחביר ומבחינת אוצר המילים. מנגד, יש מאפיינים ייחודים ללשון שנעלמו לגמרי, ואינם ניכרים בעברית בת זמננו.

את לשון חז"ל אנו מכירים בעיקר מן המשנה, התלמוד והמדרשים, וכתבו ודיברו בה משנת 200 לפני הספירה ועד שנת 500 לספירה לערך. הטקסטים של ספרות

הפעלים בשפה העברית נוצרים בדרך אחת: יוצקים לתוך שבעה בניינים שורשים, ומטים לפי הזמנים (עבר, הווה, עבר וציווי) ולפי גוף (אני, אתה, את, הוא, היא,