ברוב השפות משתמשים בסימני פיסוק, שתפקידם להפריד בין המילים בתוך המשפטים ולהפריד בין משפט למשנהו. מטרת סימני הפיסוק להקל על הקריאה, ואם השימוש בהם אינו

לשון המקרא שזורה בעברית של ימינו, ומשפיעה עליה מבחינת תחביר ומבחינת אוצר המילים. מנגד, יש מאפיינים ייחודים ללשון שנעלמו לגמרי, ואינם ניכרים בעברית בת זמננו.

את לשון חז"ל אנו מכירים בעיקר מן המשנה, התלמוד והמדרשים, וכתבו ודיברו בה משנת 200 לפני הספירה ועד שנת 500 לספירה לערך. הטקסטים של ספרות

הפעלים בשפה העברית נוצרים בדרך אחת: יוצקים לתוך שבעה בניינים שורשים, ומטים לפי הזמנים (עבר, הווה, עבר וציווי) ולפי גוף (אני, אתה, את, הוא, היא,

אותיות השימוש מצטרפות למילים, ויש להן תפקידים שונים. מ"ם השימוש מילת היחס "מִן" באה לפני מילה (מן הכפר), וכשהיא מצטרפת למילה היא מתקצרת לאות מ"ם

שם המספר הוא למעשה מילה המציינת מספר, והוא נחלק לארבעה סוגים: המספר המונה, המספר הסידורי, המספר הכפלי והמספר השברי. עריכה לשונית – המספר היסודי המספר